תערוכה המוקדשת לנופלים ולנרצחים מה-7 באוקטובר ובמלחמה ומציגה מסע מרגש של זכרון וגעגוע, כאב ואהבה.דרך עיניהם של אבות ואמהות שכולים המספרים על הילד.ה שאיננו.ה ועל החיבוק האחרון שלהם, שאף אחד מהם לא ידע שזה יהיה החיבוק האחרון.
האמנית והצלמת יפעת פאר שיצרה את התערוכה כותבת:
"מבחינתי, זאת לא רק תערוכה. זו לא רק סדרת תמונות. זו הנצחה. זו אהבה. זו זעקה שקטה שמחברת ביניכם האבות והאימהות ובינינו, כל מי שבא לראות, לשמוע, להרגיש. זו עדות לכך שהכאב שלכם הוא לא רק שלכם. הוא כאב של כולנו.
ואני כאן כדי לומר בקול ברור וצלול: הם חיו. הם אהבו. הם חלמו.
ואנחנו לעולם לא נשכח אותם. לא את פניהם, לא את שמותיהם, לא את האור שהם השאירו אחריהם.
אני לא יכולה להחזיר אף אחד מהם, אבל יכולתי לעצור רגע בזמן. להחזיק את הזיכרון, להעניק לו צורה, פנים, קול. יכולתי לאפשר לעולם לראות אותם ולראות אתכם. לראות את העומק של אהבה שאין לה סוף".
