דברים לאביב

​​

נדמה לפעמים שהמונח "גיבור" הפך לשחוק. אבל כשאתה צועד במסלול הלחימה של אביב ברעם, הדברים מקבלים תוקף וממשות. אני חייל קרבי. לוחם. וככזה, אני יודע לקרוא שטח. כמו אביב אני מניח. למרות שלא הכרתי את אביב, אני בטוח שחָלַקנו את אותה ראיית שטח של לוחמים. אני מסתכל על המקום שבו אביב נהרג. אזור מוקף מחסות, שבליבו שטח פתוח וחשוף. שטח שכל לוחם פוחד ממנו. פוחד ממנו פחד מוות פשוטו כמשמעו. הפחד הזה בדר"כ עושה משהו טוב. הוא מצמית לוחמים להישאר מאחורי מחסות. מעטים הלוחמים שייצאו מהמחסה אל עבר השטח הפתוח. מה עוד שבשטח הזה שוכב פצוע, עובדה שרק ממחישה את מסוכנות המהלך. אבל אביב קורץ כנראה מחומר אחר. "אחוות הלוחמים" (עוד מושג שחוק), הקוראת לחלץ חבר כיתת כוננות פצוע, הייתה אצל אביב, חזקה מיֵצֶר ההישרדות. אומרים שהכול חינוך. דברים כאלו לא קורים פתאום מעצמם, ומעטים אלו שיתעלו לגודל הרגע, להקרבה הזאת, כדי להציל חבר מכיתת הכוננות.

אני צועד על אדמת כפר עזה ולא מצליח לתפוס את גודל האירוע. אנו, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, זוכרים את סיפורו של קיבוץ בית השיטה במלחמה ההיא. קיבוץ שאיבד 11 מבניו במלחמה. אז, לא הצלחנו לתפוס איך אסון כזה יכול לקרות לקיבוץ אחד. בכפר עזה נרצחו ב- 7 באוקטובר 65 מחברי הקהילה, 19 נחטפו, 14 הוחזרו, ו- 5 חטופים עוד שם. 7 מחברי כיתת הכוננות, וביניהם אביב, נפלו בקרב. כיתת הכוננות. הנועזים, שבהיעדר צה"ל, היו היחידים שעמדו בין הרוע המוחלט, לבין חבריהם, ילדיהם, והוריהם.

ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה, האמנם תטמינונו כעת?

והמציאות בלתי נתפסת. אני נזכר ברשימת ההלוויות היומית היוצאת כל יום משפיים, חמש, שבע הלוויות ביום, ומתחיל לתפוס את עוצמת הסיוט.
כשהתיישבתי לכתוב, התלבטתי. הנפש מבקשת להשאיר את הפוליטיקה בחוץ. הרי איך אוכל לערבב קודש בחול? ולמה לי פוליטיקה עכשיו? עכשיו?! אבל די מהר אני מגיע למסקנה שהשארת הפוליטיקה בחוץ, היא היא חילול הקודש. איזה ניגוד בין המנהיגות, והדוגמה האישית שהפגין אביב, לבין המנהיגות החלולה שעומדת בראשנו? איך קרה לנו שבראשנו מנהיגות כל כך לא ראויה לאנשים כמו אביב? איך קרה לנו ה- 7 באוקטובר? ואיך אחרי ה-7 באוקטובר לא קרה כלום? אין מדינה. המדינה נעלמה. איך קרה שארגונים אזרחיים ממלאים את מקום המדינה? אנחנו נשבעים לאביב להילחם שנהפוך חזרה את הקערה על פיה, ובראש המדינה שהקימו לנו הורינו, יעמדו אנשים הראויים לכך. אנשים משכמם ומעלה, ולא אנשים חלולים, חסרי דרך ארץ, גסי רוח, עם סממנים של כת, הסוגדת בפולחן אישיות לחלול מכולם, כדוגמת הכת שהשתלטה עלינו היום.
ועוד דבר אחד נתקן. נתקן את הוצאת הדיבה הבלתי נסלחת על התנועה הקיבוצית. הרי החלול מכולם עוד לא הוציא מפיו עד היום את המילה 'קיבוץ'. ונספר לילדינו ונכדינו על חלקה של התנועה הקיבוצית בהתיישבות, בחקלאות, בתעשייה, בהקמת המדינה, בקליטת ילדי עליית הנוער, בהגנה על המדינה, ועוד. נדאג לכך שכבודה האבוד של התנועה הקיבוצית, לא רק שלא יהיה אבוד, אלא שהתואר קיבוצניק יינשא בגאווה.
עלינו להילחם על המדינה, ולזכור את התקווה. לא רק בגלל שהתקווה בת שנות אלפיים, אלא בגלל שעָם שמצמיח אנשים כמו אביב, גם יתקן את התקלה הנוכחית, וחזקה שיצמיח מתוכו מנהיגות עִם מצוינות ניהולית ומצוינות ערכית.

עֹפר, אנחנו חבריך כאן, רחוקים מאוד מלהיות בנעליך, וגם לא מתיימרים חלילה. אבל מרגישים רגש חזק ועמוק של שותפות באסונך. ומספר המשתתפים בסיור, הוא עדות לכך שדבריי אינם רק מהפה אל החוץ.
מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?!
מפה נצא להילחם להחזיר את מדינת ישראל לידיים ראויות. ובמילותיו של עֹפר: "יהי זכרך – מהפכה".
עֹפר, בשם כל גרעין "עקב" – חיבוק חזק מכולנו.

אילן נאמן

כפר עזה 26.4.24​