סיגל פז

מתעוררת מהאזעקות הנוראיות והבלתי פוסקות, נכנסת לממ"ד, שומעת ורואה מהר את הנורא שקורה, אך לא מצליחה לקלוט שזה אמיתי ולא סרט אימה, התמונה על המסך של הרכבים עם המחבלים והנשקים השלופים לעולם לא תצא לי מהראש.

מיד יוצרת קשר עם המשפחה בכפר עזה ושולחת כרגיל חיבוק גדול, רק שהפעם גם אנחנו במצב לא ברור שמתחיל להפחיד מהר מאוד, מתכתבת עם חניתה אמא של אביבי וכך חלק קטן ביותר מהדברים הקשים שכתבה לי :

בשעה 07:22 - "נורא... יש כנראה חדירה".

בשעה 07:52 - "אביב נפצע, ירו עליו.. כיתת כוננות"

בשעה 08:31 - "המחבלים עדיין כאן"

בשעה 11:28 – "דפיקות חזקות בדלת.. נורא"

בשעה 12:03 – "מקווה שמחזיק מעמד"

בשעה 13:57 – "שוכבת מתחת לשולחן בממד.. תיכף תגמר גם הסוללה"

בשעה 17:53 – "עדיין מתחת לשולחן".

כבר התחלף ל 08.10.23 -

בשעה 06:57 – "מחכים לפינוי לשפיים, הצירים סגורים"

בשעה 07:30 – עונה לשאלתי מה ואיך אפשר לעזור – "למצוא את אביבי 🙏🏻🙏🏻🙏🏻"

כמובן שבמקביל התכתבתי גם עם שאר בני המשפחה, לאחר שאביבי כתב להם בקבוצה המשפחתית שהוא נפצע, הספיק לדבר עם חלי אשתו והיא אמרה לו שיסתתר מאחורי עץ הזית, לצערנו גם עץ הזית לא עזר ואז בשעה 07:37 כתב הודעה אחרונה "הוא את כולם אוהב"

ואז החל מסע החיפושים, מי ראה בקיבוץ, מי ראה בבתי חולים ועוד... עוברים ימים קשים מנשוא, אני הייתי בטוחה שאביבי הגיבור והחזק שלנו, שהוא באמת גבר גבר יצליח לשרוד, שירו בו אך למרות זאת הוא הצליח להסתתר מאחורי העץ ומחכה שיפנו אותו משם, אפילו שזה כמה ימים.... גם כחצי שעה לפני שהצבא הגיע עם הבשורה הסופית והמרה מכל, הייתי בטוחה שזה מה שקרה.

אבל לצערי, החיים התהפכו והנורא מכל קרה....

איך אמא ואבא, יכולים לנשום כשהם נצורים בממ"ד בידיעה שהבן שלהם נורה, כך כמובן גם אשתו ואחיו, איך מתפקדים בכזה חוסר אונים, יושבים בממ"ד, רוצים לצאת ולעשות הכל ואין אפשרות כזו, שלצערנו גם הצבא לא הצליח להיכנס פנימה בזמן ולא היה מי שיעזור..

כעת איך ממשיכים לחיות ומאיפה מתחזקים כאשר קהילה שלמה של הקיבוץ, כמו כל קהילת העוטף, כולם בתוך הסיוט והכאב הנוראי הזה ועכשיו מי ירים האחד את השני כשכולם משפחה אחת גדולה, משפחת שכול אחת כאובה ?

אז עברה שנה וזה בלתי נתפס, עברה שנה של חוסר ידיעה איך ממשיכים, של החטופות והחטופים שלנו שעדיין בשבי בעזה, שנה שהמשפחות כאן לא חלמו בסיוט הכי גדול שלהן שיום אחד יצטרכו להיות דוברים בארץ ובעולם, להיכנס לפוליטיקות, להיות ברחובות שנה שלמה ולחיות בחוסר אונים, שנה שהמשפחות האבלות והכאובות "מאוחסנות" בחדר "בבית מלון", משפחות שרגילות למרחבים גדולים בבתים שלהם, משפחות שנעקרו מבתיהם ואפילו לא יכלו לשבת שבעה בבית שלהם עם הזכרונות והתמונות, עם הריח של האהובים שלהם שנקטפו מהם, עם הפינה שלהם שיכולים לסגור את הדלת ולהניח את הראש על הכר ולבכות בשקט, אז לא... יושבים כל היום עם כולם יחד, מנסים לאסוף את הרסיסים ואז כל פעם יש משהו חדש וכואב.

אז שנה עברה, ניצוצות של תקווה עדיין לא הגיעו, מאחלת לנו שהם יגיעו במהרה ויתפזרו על החטופות והחטופים שיחזרו לביתם וכולם יתחילו תהליך של שיקום, על המשפחות השכולות, האבלות והכאובות והלוואי שנמצא את הדרך הנכונה עבורנו לחזור לאט לאט להיות בשמחה ואהבה.

יהי זכרך ברוך, יהי זכרך מהפכה אביבי שלנו, יהי זכרם של כולם ברוך אמן 🙏🏻🙏🏻🎗🎗🎗

אוהבת אותך ואוהב אותך תמיד אביבי, סיגלי (כמו שהיית קורא לי)



(שותף מתוך אתר ממוריז)