אזכרה 30 - אמא חניתה

אביבי, אביבוש שלי, ילד אהוב ומדהים שלי.

כמעט 40 יום בלעדיך.. 39 ימים של שבעה שלא נגמרת.. ואני עדיין לא מאמינה, לא מעכלת, לא מסוגלת.. בלתי נתפס..

שש שבתות איומות בלעדיך, חמישה ימי שישי, יום הולדת לאביה, לי, לאבא.. ואתה כל כך חסר.  

אנשים חוזרים לאט לאט לשגרת החיים שלהם.  לפחות מנסים.. ואני כל כך מתגעגעת אליך,

ולא מבינה איך בכלל אפשר להמשיך בלעדיך... בלי החיוך הממיס שלך, בלי החיבוק האוהב והנשיקות... בלי הדאגה האין סופית שלך... בלי הטלפונים או הקפיצות שלך אלי.. אימוש צריכה משהו מהקניונית? אימוש שוב יש לך נזילה בצנרת בגינה.. אימוש בא לך כריך מקוקלה? אימוש בואי אלינו..  הנכדים ואנחנו מתגעגעים אליך.. ובאותה שבת שחורה ארורה.. אימוש תנעלי את הבית .. וגם את החלונות...

פעם כשהיית ילד בבית הספר היו אומרים לך.. אה.. אתה הבן של חניתה.. כבר הרבה שנים אומרים לי..  אה את אמא של אביב.. וואוו.. איזה בחור מדהים, איזה לב ענק.. כמה אתה יצירתי, איך אתה עוזר לכל אחד.. ואני הרי יודעת.. והייתי מחייכת בגאווה ומתקשרת לספר לך ולהגיד לך כמה אני אוהבת אותך וגאה בך..

גם עכשיו כל מי שהכיר אותך בא לספר לנו איזה מדהים היית.. איזה  לב ענק היה לך.. איזה חבר טוב היית, איך עזרת, איך היצלת, איך חיבקת.. 

ואני הרי יודעת.. אבל עכשיו אני לא יכולה יותר להתקשר אליך.. וגם לא לחייך.. והדמעות חונקות את הגרון... וגם השמיים בוכים...

וסליחה אביבי שלא עשיתי כמוך קעקוע של סמיילי.. נשאר לי רק קעקוע של חור ענק בלב..

אביבי שלי.. סליחה שלא הצלחתי לשמור עליך.. מבטיחה לך שאדאג ואשמור ככל יכולתי על עומר ורני וחלי שלך..

אביבוש... אוהבת אותך, גאה בך כל כך ומתגעגעת נורא..