הספד - חלי

חתול,

אהבת נעוריי.

אי שם בתחילת כיתה יא' כבשת אותי עם החיוך הביישן שלך. לא תיארתי לעצמי שאפשר לאהוב אדם כמו שאני אוהבת אותך. אני לא חושבת שיש אדם שפגש אותך ולא התאהב בך. פעם אחר פעם לאורך הזוגיות שלנו לא הצלחתי להבין איך זה שאתה כל כך קרוב לאנשים ואיכשהו היה לך זמן ומקום לכולם. מנהלות, מעסיקים, מפקדים, חיילים, מבוגרים, שותפים, עמיתים. כולם. כולם. הפכו לחברים. הפכו לחלק משמעותי בחיים שלך, שלנו.

אפילו בסוף השבוע - שבחלומות הכי גרועים שלי - לא חשבתי שהולך להיות האחרון שלנו, לקחת את רני לרופא, סידרת וארגנת את הבית, קנית אוכל לג'ון ג'ון, הקפצת עגלה לחבר ועשית קניות.

בערב שבת אכלנו אצל אמא שלי והיו לנו כל כך הרבה תכניות לשבת - היינו אמורים להיפגש עם חברים ולחגוג להם יום הולדת. אבל אתה יודע, אהוב שלי, עם הזמן הבנתי. הבנתי שלהיות אהובתך זה להיות חלק, חלק מקבוצה, חלק מקהילה וזה בעיקר להרגיש שייכת. מה שלא הבנתי מתוק שלי, או לא רציתי להבין זה את הסיכון בלהיות אהובתך. בלהיות חלק מתוך כל הדברים החשובים לך- משפחה, חברים, קהילה, עם ומדינה. עם כמה שידעתי שאתה עושה מילואים כחלק מכיתת הכוננות בכפר עזה, עם כמה שידעתי כמה אתה אוהב את הקיבוץ וידעתי כמה אתה נאמן, הייתה לי תקווה שזה ייגמר אחרת.

אבל דעו לכם אהובינו, אביב מת כפי שהוא חי, מתוך אהבת אדם, אהבת הקיבוץ ואהבת המדינה. בשבת בבוקר כשאביב קיבל את ההודעה על חדירת מחבלים, ארגנו יחד מהר את כל הציוד, הבאתי לאביב את הקסדה והשכפ"ץ, הוא נעל נעליים וחגורה. נישק את כולנו ואמר שהוא אוהב אותנו. כשעומר שאל לאן אבא הולך אמרנו לו שיש אנשים לא טובים בקיבוץ, שאבא הולך להילחם בהם והוא עוד מעט חוזר. לרגע לא חשבתי שאביב הולך להתמודד עם כזו כמות של רוע. ככל שעברו הדקות וזעקות העזרה מחברינו לקיבוץ התגברו, החל להתבהר גודל האירוע וגודל האימה. כשחילצו אותנו מהקיבוץ והתחלתי להתרחק ממך, התחלתי לדמיין דברים רעים, דמיינתי שאתה אפילו לא מספיק להילחם, שהם אורבים לך ובעיקר פחדתי מזה שאתה מפוחד.

אבל חתול, אלו היו הפחדים שלי. לא שלך. אחרי ששמעתי את חברייך לכיתת הכוננות נזכרתי אהוב שלי בכל מה שהאימה השכיחה ממני, נזכרתי מי זה אביבי שלי. כשאביב יצא מהבית להילחם הוא התקשר לחניתוש ודאג שתתמגן. הוא אסף חבר לכיתת הכוננות והם ניסו להגיע לנשקיה לקחת נשק תחת אש. אחרי שאביב מצא את הנשק שלו, כי כמו שכולכם יודעים אביב אהב את הדברים שלו, הם יצאו להילחם. הם חיסלו מחבל בחצר של חברים אהובים ואחרי שאביב וידא הריגה סיפרו לי שהוא היה כל כך בתוך המשימה ואמר ש-"הוא כבר לא יקום". משם אביב קלט שחבריו לכיתת הכוננות שרועים על הדשא ואביב כמו אביב, לא יכול היה להמשיך בלחימה מבלי שהוא בודק האם יש אפשרות להציל את חבריו. בדרך אליהם, אביב נורה ברגלו, תפס מחסה מאחורי עץ והמשיך להילחם. הוא התקשר אליי, סיפר על שראה, ביקש שאודיע לכל הקיבוץ שהמחבלים לבושים במדי צהל בכדי שלא יפתחו להם את הדלתות, ביקש שאנסה להזמין חילוץ וגם ביקש שאתקשר לאחת מחברותיי. בדיעבד הבנתי שאביב התקשר אליה לפני כן ואמר לה שבעלה אוהב אותה לאחר שהבין שהוא נפצע קשה. גם אחרי שאביב נפצע הוא דאג שאהיה שם בשבילה. בעודו פצוע, מחכה לחילוץ, הגיע חבר מכיתת הכוננות לחלץ אותו. אבל אתה יפה שלי, צעקת לו שלא יתקרב אלייך, כי אם הוא ינסה לחלץ אותך הוא ייהרג. בזכותך, הוא הלך להזעיק כוחות ובכך הצלת את חייו ואת חייהם של אני לא יודעת כמה נפשות. סיפרו לי שגם אחר כך המשכת להילחם, עד שלא יכלת יותר.

אחרי ששמעתי את חברייך לכיתת כוננות הפחד התחלף בגאווה. אני גאה בך אהוב שלי ואני שלמה כשאני שומעת איך לחמת בגבורה, בעוז וברוח שכל כך מאפיינים אותך. ברגעיו האחרונים אביב כתב לנו בקבוצה המשפחתית הודעת פרידה. הוא כתב- "הוא את כולם אוהב". בהתחלה חשבתי שזו טעות בניסוח. אבל לא, אביב לא רצה לכתוב שהוא אוהב אותנו. הוא אוהב את כולם. בחייו ובמותו. בכל אחד ואחת מאיתנו יש אביב קטן בלב ואותו אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.

אביבי, אהובי, אני לא יכולה לדמיין את חיינו בלעדייך. עומר ורנקי הפסידו אבא חם, אוהב וערכי. תמיד נהיה קרובים למשפחתך האהובה, נמשיך לשמור על קשרי חברות, נלך למשחקים של הפועל ירושלים ונטפל בג'ון ג'ון כמעט באותה מסירות.

לסיום אגיד שלמרות שהאובדן גדול ולמרות שאני סובלת כפי שלא דמיינתי אני מאחלת לנו לחיות כפי שאביב לימד אותנו – מתוך אהבת אדם, אופטימיות ושמחת חיים. בליבי תקווה עמוקה שלכתך ומותך יובילו לשינוי ואף למהפכה בחיינו. שמעתה נדע חיי ביטחון ואחווה.

אנחנו אוהבים אותך לנצח.

יהי זכרך ברוך. יהי זכרך מהפכה.