הספד - אמא חניתה

אביבוש, ילד מדהים שלי

איך זה יכול להיות שעברה כבר שנה? 357 ימים בלעדיך מאותה שבת ארורה... הרי רק אתמול התקשרת אלי מהיפר כהן ושאלת אם לקנות לי משהו ואני עדיין מחכה שתביא לי את קרטון החלב שביקשתי ..  ולפני שבועיים קפצתי אליכם לביקור ואתה גבוה על סולם.. חייב לסדר לשימריזים את המרזב לפני הגשמים, ביקשת ממני להביא לך כלי עבודה מהמחסן.. והבטחת לי שבאוקטובר הבא נרד יחד לאילת.. ורק לפני חודש טסנו

לרודוס.. ואתה לא יצאת מהבריכה והשתוללת שם עם עומר, רני ואביה, נשרף בשמש ונהנה מכל רגע... ורק לפני כארבעה חודשים בסבב הקודם, היינו יחד באילת ואתה ועומר שחיתם שעות בחוף הנסיכה עם מסיכות ושנורקלים והתפעלתם יחד מהדגים והאלמוגים.. ועומר היה כל כך מאושר וגם אתה.. 

אביבי, זה בלתי נתפס.. איך..איך עברנו כבר שנה בלעדיך?? אני כאן אבל בעצם לא.. אני עדיין באותה שבת שחורה.. מרגישה שאני עדיין שם מתחת לשולחן בממ"ד,  קפואה מפחד, לא מבינה בכלל מה קורה מסביב, לא מבינה למה כתבת בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שאתה אוהב את כולם ומאז אתה לא זמין.. ואני מתחננת לשביב מידע עליך.. אולי שמו לך חוסם עורקים?.. אולי הצלחת להגיע למקום מסתור? אולי הגיע אליך נמר או מסוק או אמבולנס או מישהו וחילצו אותך.. הרי אתה חזק כל כך.. לא יכול להיות שלא תשרוד.. שלא תהיה.. 

אנחנו כאן בלעדיך כבר שנה ואתה חסר כל רגע.. כל דקה.. כל מחשבה, כל דבר שאני עושה מזכיר לי אותך..אני מכינה לי קפה ורוצה להכין גם לך אספרסו או קפה שחור, כמו שלימדת אותי להכין ואתה אינך.. אני מכינה לארוחת שישי עוף עם אורז שאהבת ואני יודעת שלא תגיע..  אני נוסעת באוטו שאתה המלצת לי לקנות ונזכרת איך לפעמים כשנסענו רק שנינו היינו שרים יחד עם הרדיו שירים ישנים ואתה צחקת עלי כשלא זכרתי כמוך את כל המילים... וכל שיר מקבל משמעות שונה.. מזכיר לי אותך ואני כל כך רוצה שנשיר שוב ביחד.. אני יושבת על הספה ונזכרת בימים שהגעת לבקר אותי עם הילדים, נתת לי חיבוק חזק ונשיקה, נשכבת על הספה.. ואמרת: אימוש אני שם ראש רק לרגע.. ומיד נרדמת.. ואני הייתי יוצאת בשקט לטייל עם הילדים כדי שתוכל לישון קצת לפני היציאה לעבודה או אחריה ואני מבינה שזה לא יקרה שוב.. ואני הולכת לים וחושבת על הפעם האחרונה שנסענו עם עומר ורני לחוף זיקים, ואתה הבאת איתך מעדר מהגינה וחפרת בור ובנית להם ארמון בחול ועודדת את עומר להיכנס איתך לים למרות שפחד מהגלים  ואני יודעת שעומר ורני לא יזכו יותר לרגעים קסומים כאלה איתך.. ואני משכיבה את עומר לישון ונזכרת איך בכפר עזה רגע לפני שהיה נרדם היה תמיד בוכה שהוא רוצה את אבא ואיך אז יכולתי להרגיע אותו שאבא בעבודה וכשיחזור בלילה יתן לו נשיקה ובבוקר הוא יחבק אותו ויקח אותו לגן.. ומה עכשיו?? איך כולנו יכולים להמשיך כאן בלעדיך??

הזמן קפא... ואיתו אני.. 357 ימים.. ואין משמעות לתאריך או לחודשי השנה שמתחלפים..  ואנחנו מציינים עוד אירוע ועוד אירוע לזכרך..

ורק הילדים גדלים, מתבגרים ומשתנים לנגד עינינו.. עומר מחפש כל הזמן דרכים לדבר איתך, לזכור אותך ולהחזיר אותך לחיים ורני מחפשת אותך ועוברת מתמונה לתמונה ושואלת.. זה אבא של רני.. נכון תתה? ואביה שרה את השיר לזכרך ומספרת כמה היא עצובה שדוד אביבי איננו,  ומאור שרק נולד מסתכל בעגלה על התמונה שלך ומחייך.. 

איך כל זה הגיוני??

והגוף כואב יותר ויותר, והדמעות זולגות מעצמן וחונקות את הגרון וקשה לנשום... כל כך קשה לי לנשום כשאתה לא כאן..

אביבי שלי, אם יש גן עדן אתה בטח שם עם בני המשפחה והחברים שאינם.. דואג להם כמו שרק אתה יודע.. אז בבקשה תפעיל את הקשרים והיכולות המדהימות שלך ותדאג גם שאמילי וגלי וזיו ודורון וקית וכל שאר החטופים יחזרו כבר, ושמשהו טוב יקרה כאן במדינה הזאת.. ותן לנו כוחות להיות ראויים לך ולאסוף את השברים ולבנות לעצמנו חיים אחרים.... במקום רחוק כל כך מהבית ובלעדיך..

אוהבת אותך ומתגעגעת כל כך..