הספד - אמא חניתה

19.9.2025

אביבוש שלי,

714... לא יאומן.. לא נתפס... שוב הלוויה. שוב קבורה... שלך.. אני עומדת כאן כמעט שנתיים אחרי.. עם כאב שצורב לי בנשמה, עם מחנק בגרון, עם לב שבור.. ועדיין מנסה להבין איך זה יכול להיות. איך זה שכבר כמעט שנתיים שאתה איננו.. איך זה יכול להיות שאתה לא כאן.. כמו שתמיד היית.. עם חיוך נבוך - מתרוצץ מסביב, מארגן, מאלתר, מחבק, מזיע ודואג לכל הפרטים הקטנים ולכולנו.

אביבי שלי.. אתה כל כך חסר.. כל יום .. כל דקה..

אתה זה שהפכת אותי לאמא ואחר כך גם לסבתא.. זכיתי בך.. מהרגע שנולדת, מילאת את חיי באור, בחיוך, ובגאווה שאין לה סוף. ראיתי אותך גדל והופך לילד מדהים וסקרן, לנער נבון, לחבר מסור, לגבר עם לב זהב ולאבא מושלם. גיבור שלי... כזה היית לא רק בגלל המעשה האחרון שלך, שבו נלחמת בגבורה על הבית, על החברים שלך ועל החיים של כולנו, אלא בגלל כל מה שהיית בחייך. בגלל הדרך בה התמודדת עם קשיים, בגלל המסירות שלך, טוב הלב האין סופי שלך והאהבה והדאגה שלך לכולם.

אביבוש הספקת להעניק למשפחה המקסימה שבנית כל כך הרבה וזה קשה וכואב להיות עם עומר ורני ולהרגיש את החלל הענק שהשארת אצלם.. אצל כולנו.. למה לעזאזל הם לא זכו שתמשיך להיות איתם - האבא המושלם שהיית...

העברנו אותך לכאן היום כדי שהבית של חלי, עומר ורני ברשפון יהיה גם ביתך. כדי שתהיה קרוב יותר אלינו.. אני בטוחה שזה לא מה שרצית, לא מה שדמיינת.. גם אנחנו לא. עומר אמר לי לפני כמה שבועות: סבתא.. זה בכלל לא משנה שיש לי בית ברשפון.. אני מכפר עזה... הוא כל כך דומה לך..

אביבי שלי, ילד שלי, אני יודעת שתמיד תהיה איתנו, אבל אתה כל כך חסר.. . אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל כנראה שממש לא. אי אפשר לרפא געגוע כל כך עמוק. גם אחרי שנתיים, הוא רק נהיה יותר מוחשי ויותר כואב... אני מתגעגעת אליך, לקול שלך, לצחוק שלך, לחיבוק שלך.

אני אמשיך לספר עליך לכל מי שרק מוכן לשמוע, ומבטיחה לנסות ככל יכולתי למלא ולו במקצת את החלל שהשארת.

נוח על משכבך בשלום ילד אהוב שלי.

אמא