הספד - עידו שמריז

ביבוש אחי היקר

כבר שנתיים שכל יום אני חושב עליך ועל אותו הבוקר, כבר שנתיים שכל לילה אני מבקש לפגוש אותך בחלום, לדבר איתך רק עוד פעם אחת כדי שניפרד כמו שצריך.

איך אפשר להשלים עם הדרך בה נפרדנו?

איך שלושים שנים של חברות נקטעו ככה?

רגע אחד אנחנו מסתערים יחד על האויב וברגע השני אתה שם במרכז הדשא מתחת עץ הזית

אתה בכלל לא רצית להצטרף לכיתת כוננות, רצית להמשיך לעשות מילואים עם החברים מהנחל. אבל לא השארנו לך ברירה. הלחץ השתלם והשתכנעת להצטרף. כל אימון איתך היה חוויה, מטווחים, תרגילים וכמובן יבשים שכל כך שנאת. הקפה וגרעיני האבטיח. הפרצוף שלך כשזנדני אסר עליך להביא נרגילה. הסתלבט והצחוקים שנמשכו כל היום וכמובן הביצועים המגושמים שלך בהחלפת מחסניות. יום שלם רק חיכיתי להזדמנות לפתוח לך את הקת כשכולם עומדים בחיט ולראות את הפרצוף הנבוך שלך רגע לפני הכאפה המצלצלת.

החיוך הנבוך המתרגש הזה שאני מכיר כל כך טוב מאז שאנחנו ילדים. זה אותו החיוך שלא ירד לך מהפנים בחופה כשהתחתנתם עם זכיתי לאהוב ברקע. כל כך שמחתי בשבילך שבכיתי בעצמי, לא זוכר מתי בכיתי בחופה של מישהו.

ביבוש תמיד צחקנו עליך שאתה ממציא הופעות של עיברי כדי להבריז מאימונים אבל באותו הבוקר לא היה לי ספק שתגיע, השארת את חלי והילדים בבית וחצית את הקיבוץ עם טוסטוס כדי להגן על הקהילה והמדינה שכל כך אהבת. עשית את המעשה הכי אמיץ שיכול להיות, הסתערת על האויב בלי לחשוב פעמיים ורצת להציל חיים תחת אש.

כל פעם שאני מספר את הסיפור שלי על אותו היום אני מצליח להחזיק את עצמי ולא להתפרק עד שאני מדבר עליך.

ביבוש אני מצטער אבל הצבא לא הגיע, הופקרנו ברגע האמת והברית הקדושה ביותר הופרה. במשך שעות הקיבוץ שלנו נכבש ונחרב על ידי טרוריסטים נתעבים. הזיכרונות הצבעוניים נצבעו באפור והשבילים מלאי החיים הפכו לבטון דומם. השירים שכל כך אהבנו לשיר יחד ולהמציא להם מילים חדשות הפכו למשהו שקשה לשמוע כי כל דבר מזכיר אותך ואת החיים שאיבדנו. שבוע אחרי ערוץ הכיבוד הופיעו אצלנו במרפסת בחדר של המלון, מה הסיכוי? שרתי איתם ובכיתי וצחקתי ובכיתי, ערב שישי בלעדיך. שהחזיר אותי ישר לקיבוץ האון לפני כמה שנים, אמרת לי אחי אתה לא מבין איזה יופי זה היה לראות את כל הילדים משחקים יחד על הדשא בשישי בערב, כמו פעם. ועכשיו בזמן אחר ובמציאות אחרת הם משחקים מעבר למרפסת בקיבוץ שפיים.

ביבוש האסון כל כך גדול והוא גדול מדי כדי להכיל אבל עם כל הכאב והצער העמוק אנחנו יודעים שגם יכל להיות הרבה יותר גרוע. כל מי ששרד הוא נס גלוי ובזכותך ניצלו חיים רבים.

ביבוש אחי היקר אני מודה על כל רגע שהיה לי איתך, על כל יום שחזרתי מהמפעל והיית מחוץ לבית, מזיע עם בגדי עבודה וכפפות, ועומר מסתכל עליך בהערצה בזמן שאתה מספר לי מה הפרויקט החדש. תודה על כל החוויות הטובות, תודה על הסיפורים והטיולים, על הזולות והנרגילות, על הדברים הקטנים כמו ארוחת ערב בבריכה עם הילדים בקיץ לפני השבעה באוקטובר. תודה על כל השנים שדאגת לי ושמרת עליי ועשית הכל כדי לעזור לי. תודה שנלחמת לצידי ולא ויתרת.

החובה שלנו השורדים היא להנציח ולהזכיר אותכם ולספר עליכם בכל רגע. החובה שלנו היא לדאוג ששבעת הגיבורים שנפלו לצידי בקרב יהיו סמל לגבורה ותקומה של מדינה וקיבוץ עם עמוד שידרה וערכים שמוקירים את מי שהסתער על האויב, שזוכרים את מי שעזב אישה וילדים כדי להציל חיים.

את מי שקיים את הברית הקדושה.

ביבוש אתה לא עוד שורה בטקס יום הזיכרון ולא שלט במקום מוזנח, אתה סדרת ספרים אתה אלבום מלא שירים אתה פסל מוזהב.

אדון עולם אביב ברעם נוח על משכבך בשלום

אוהב אותך עדיגדיג.