שנתיים, שנתיים שמרגישות כמו נצח ובו זמנית גם כמו היום הכי ארוך בעולם.
אביבי אני רוצה לספר לך קצת:
עומר ורני כבר כל כך גדולים, חכמים, מצחיקים ובעיקר מתגעגעים.
בכל אחד מהם יש כל כך הרבה דברים שמזכירים אותך.
לפני שנה נסענו לליון וכל מה שהרגשתי זה שלא אני צריכה להיות שם בחדר אלא אתה. השיחות של הילדים לפני השינה חנקו אותי בדמעות, כל פעם אני נפעמת מחדש מאיך שלולה מנהלת את השיחות עם הילדים בכזאת רגישות והבנה.
כמעט כל צהריים כשכולם הלכו לנוח עומר ואני נשארנו בבריכה וזה היה הזמן איכות, היו לנו שיחות עליך שאתה האבא הכי חזק ואם היית פה היית זורק אותו הכי גבוה בבריכה. לא נותר לי אלא להסכים איתו ולהגיד לו כמה שגם אני מתגעגעת.
שיתפתי את עומר כמה היית החבר הכי טוב החבר הזה שדואג לכולם. עומר ביקש לראות תמונות ופשוט העלנו זיכרונות ביחד ובעיקר אני שיתפתי אותו והוא הקשיב בהערצה ואמר שהוא יהיה בדיוק כמוך!
שנתיים שאנחנו בחבר'ה מנסים להבין איך אנחנו ממשיכים בלעדיך, כי איך אפשר בלי המסמר שמחבר בין כולם!? בכל מפגש גם אם הוא קצר או אם זה לילה של החבר'ה החוסר שלך כל כך מורגש בכל רגע. אף אחד לא מסתובב ומשקה את כולם בערק או דואג שלכל אחד יהיה בדיוק מה שהוא צריך ואוהב.
החיוך שלך, השירים והריקודים איתך, הצחוקים שלך ובעיקר השלווה שלך שמשרה ביטחון.
פעם אמרו שהזמן מרפא ועושה את שלו אבל זה ממש לא נכון הזמן רק מכאיב יותר
תגובות