שמי בעז ספיר- את מה שאקרא כתבתי מספר ימים לפני יום השלושים לאביב ולא הספקתי לקרוא באזכרה. לקראת יום השנה חזרתי אל המחשב וראיתי כמה עדיין כולנו עדיין תקועים ב- 07/10/2023 ולכן למעט שינוי או שניים עובדתיים החלטתי להשאיר את שכתבתי ללא שינוי.
עומר, רני, חלי, אביה, מאור, שרה ואורי, חניתה ועפר יקרים-
שואת אוקטובר או השבת השחורה תפסה אותנו בסיום הטיול באוסטרליה כאשר המרחק, הקשר ואי הידיעה מלוים אותנו ימים רבים, בנוסף ל-7-8 שעות הפרש שעות. בשבת ההיא, ההודעה הראשונה ששלחתי אחרי שהתעדכנו לגבי רוני, עדן והמשפחה הייתה לעפר לברר מה שלומו ושלום המשפחה. באופן מקרי זה היה מספר דקות לאחר ההודעה השגויה לצערנו על פציעתו של אביב וחילוצו.
למעלה מחודש עבר ממה שאצלי נתפס כאסון הגדול ביותר מאז הקמת המדינה- דומה בחומרתו רק לשואת אירופה 1943. אני יודע שיש א.נשים שטוענים שמבחינה לאומית אין מקום להשוואה אבל לתחושתי מבחינת מעשי הזוועה, חוסר האונים ובעיקר תחושת הנבגדות של כל מי שיום זה תפס אותו במדינה היחידה שיש לנו - באותה פיסת אדמה שהבטחנו שהיא המקום היחיד הבטוח ליהודי כל העולם- ובעיקר לכם, תושבי עוטף ישראל, זו מכה שמי יודע מתי וכיצד כבודדים וכעם נקום ונשתקם ממנה.
עפר, היכרותנו מתמשכת על פני למעלה מחמישה עשורים ואת חניתה הכרתי כשהדרכתי את גרעין מורל בהיאחזות הנח"ל נצרים. אביבי גדל על הסיר בקיבוץ יחד עם נעה שלנו וגלגולי החיים חיברו את עדן בן כיתתו וחבר קרוב עם רוני שלנו שהייתה השמרטפית של רני. לפני 8 שנים התחברנו גם בקשרי משפחה עם נשואי גילי וגיא. ולמרות האמירה שמשפחה לא בוחרים, במקרה שלנו - זכינו בבחירה מוצלחת.
תמונתו של עפר בסרטון ההפגנה למען החטופים לא יוצאת לי מהראש: אני מכיר את תנועת האצבע המורה המפורסמת שלך, יש יגידו מאיימת, והפרצוף הזועם שנים רבות וזו פעם ראשונה שראיתי יותר מכעס וזעם, תחושת תסכול ועלבון.
המציאות הבלתי נסבלת בה הורים קוברים את ילדיהם מלווה אותנו מאז הקמת המדינה בכל המלחמות הצודקות יותר או פחות שעברנו. שום תסריט אימים לא הכין אותנו להפקרות הבלתי נסבלת בה ישובים שלמים – פאר ההתיישבות - מיטב האנשים שישנם בארץ הזו פשוט נמחקו באחת. זה כולל ילדים שהתייתמו, הורים שאיבדו את ילדיהם, סבים וסבתות שנרצחו או נחטפו ומשפחות שלמות שנכחדו. מתוך מציאות בלתי נתפסת זו התגלו גיבורים כמו אביב שלא חשבו פעמיים, נפרדו מהנשים והילדים, רצו אל מול המנוולים הרצחניים וניהלו קרבות גבורה באמצעים המעטים שהיו בידם, תוך תקווה שלא התממשה שהצבא הטוב והמתוחכם ביותר בעולם יגיע לעזרתם.
אנחנו לא זקוקים לגיבורים אזרחיים, זה לא תפקידם אבל ללא שום התייחסות פוליטית לצד זה או אחר של המפה ושל התפיסות של כל אחד, מחדל ה 07/10/2023 שבאופן אירוני חל בדיוק 50 שנים + יום ממחדל 1973, לא הותיר להם שום ברירה. מרגיזה לא פחות העובדה שמלחמה אמורה (אם בכלל) להתקיים בין מדינה למדינה, בין חיילים לחיילים ולצערנו יש לנו מספיק מלחמות לכולם - כל אחד במשמרתו - ממש אין הצדקה להפקרת אזרחים כפי שכולנו חווינו. רוצה לשתף בדברים שנשאתי בטקס לציון 50 שנה למלחמה, אמרתי אז ביוני 2023 לחבריי מקורס המכים שלצערי כנראה לא למדנו הרבה מהמחדל ההוא. אז לא ידעתי עד כמה נבואה זו תגשים את עצמה מספר חודשים לאחר מכן- היהירות והשחצנות שלנו הובילו אותנו פעם נוספת לאסון בלתי נתפס שאין לי ספק שכמדינה וכעם נצליח לקום ממנו ולבנות מחדש את מה שנהרס. עבורי ועבור רבים אחרים מילות השיר "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת" אינן רק מילים - הם הכוח המניע לקום כל פעם מחדש ולכן אני מאד מקווה שלא כקלישאה אלא בהתכוונות אמיתית, נוכל להישיר מבט כואב ומחבק אל המשפחות ולומר שקורבנם לא היה לשווא.
אין לי מילים או תובנות חכמות מדי לנחם כל אחד ואחת מכם. יכול רק להבטיח להמשיך להיות עבורכם ולתמוך בכל שתזדקקו ולהמשיך לזכור את אביב לא רק בכל מה שהספיק לעשות בחייו האזרחיים אלא גם כגיבור ישראל.
תגובות